Yoma
Daf 16a
משנה: הֱבִיאוּהוּ לְבֵית הַפַּרְוָה וּבַקּוֹדֶשׁ הָֽיָתָה. פֵּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם. קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפָשַׁט. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר פָּשַׁט קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. יָרַד וְטָבַל עָלָה וְנִסְתַּפָּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי לָבָן וְלָבַשׁ וְקִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו׃ בַּשַּׁחַר הָיָה לוֹבֵשׁ פִּילּוּסִין שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מְנָה וּבֵין הָעַרְבַּיִם הִינְדְּווָן שֶׁל שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת זוּז דִּבְרֵי רֵבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בַּשַּׁחַר הָיָה לָבוּשׁ פִּילּוּסִים שֶׁל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מְנָה. וּבֵין הָעַרְבַּיִם שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מְנָה הַכֹּל שְׁלשִׁים מְנָה. אֵילּוּ נוֹטֵל מִן הַהֶקְדֵּשׁ וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף מוֹסִיף מִשֶּׁלּוֹ׃
Traduction
On conduisait le pontife à la cellule de Parwa (99)C'est le nom d'un magicien (conservé ainsi), disent les commentaires., salle de bain située dans le sanctuaire (le 2e bain devant avoir lieu en une place sainte). On étendait un drap de lin entre lui et le peuple. Il se lavait les mains et les pieds (avant de toucher seulement aux vêtements), et puis se déshabillait. Selon R. Meir, après s’être déshabillé (après ce contact), il se lavait les mains et les pieds, puis descendait se baigner, remontait et s’essuyait. On lui apportait le costume blanc, qu’il revêtait, puis il se lavait les mains et les pieds. Le matin, il portait des vêtements de Pélusium, d’une valeur de douze maneh, et l’après-midi des vêtements des Indes (100)Neubauer, Géogr., p. 385., estimés 800 zouz. Tel est l’avis de R. Meir. Selon les autres sages, il avait le matin un costume d’étoffe de Pélusium, coûtant 18 maneh, et l’après-midi un autre de douze maneh, soit en total une valeur de 30 maneh. Si à cette somme (prise du trésor sacré), il veut en ajouter encore, il le pourra, en prenant de son bien personnel.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הביאוהו לבית הפרוה. מכשף אחד ששמו פרוה בנאה ונקראת על שמו וי''מ שחפר מחילה תחת הקרקע בקדש עד שיראה עבודת כ''ג והרגישו הכהנים בהחפירה ומצאוהו וקראו אותה הלשכה על שמו:
ובקדש היתה. לפי שטבילה זו עם שאר הטבילות חוץ מן הראשונה צריכות שיהו במקום קדוש דכתיב ורחץ את בשרו במים במקום קדוש:
ר''מ אומר פשט. תחלה ואח''כ מקדש דס''ל דתרי קדושי שהצריך הכתוב בחליפת הבגדים תרווייהו משום לבישת בגדים המתחלפים תחת הראשונה הם:
הביאו לו בגדי לבן. כתונת ומכנסים ואבנט ומצנפת האמורים בפ' אחרי מות שכל עבודות הפנימיות היו בהן ועבודות חיצוניות כגון תמידין ומוספין היו בבגדי זהב שהוא משמש בהן בכל השנה ובין כל חילוף וחילוף מהבגדים טעון טבילה ושתי קדושי ידים ורגלים מן הקיתון של זהב:
לבש וקידש ידיו ורגליו. הכל מודים בקידוש השני שלובש ואח''כ מקדש דאמר קרא בגשתם אל המזבח מי שאינו מחוסר אלא גישה יצא זה שמחוסר לבישה וגישה:
בשחר היה לובש פילוסין. בגדי בוץ דקין ויפים הבאים מארץ רעמסס תרגום ירושלמי לרעמסס פילוסא:
ובין הערבים. שהוא לובש בגדי לבן להוצאת כף ומחתה היו הינדוון מארץ הודו או מכוש ושניהם נקראו הינדיאה והודו נקרא הינדיאה רבה:
הכל שלשים מנה. הא דכללינהו לאשמועינן דשלשים מנה סך הכל לומר לך שאם פיחת לאותן של שחרית משמונה עשר מנה וריבה לאותן של ערבית לית לן בה אלא שיהא סך הכל שלשים מנה מיהו של שחרית יותר חשובים משל ערבית משום דכתיב בלבישת בגדים של שחרית ארבעה זימני בד חד לגופיה וחד מלשון לבד שאין לובש עמהן בגדי זהב כדרך שהוא עושה כל ימות השנה ובד שלישי ורביעי למידרש בד המובחר שבבד:
אלו נוטל מן ההקדש. מתרומת הלשכה ואם רצה להוסיף על שלשים מנה מוסיף משלו ובלבד שיהא מקדיש התוספת וימסרנה לצבור ואח''כ יעשה בה הכתנת:
נֶאֱמַר בְּתָמִיד בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם וְנֶאֱמַר בֵּקְטוֹרֶת בֵּ֥ין הָֽעַרְבַּיִ֭ם. סְמַךְ לַנֵּרוֹת. (וְלֹא) [תֹּאמַר] בַּנֵּרוֹת מֵעֶ֥רֶב וְעַד בּוֹקֶר. יְאוּחַר דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בֵּ֥ין הָֽעַרְבַּיִ֭ם סְמַךְ לַנֵּירוֹת לְדָבָר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ אֶלָּא בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם. מֵעַתַּה אֲפִילוּ לִּנְסָכִין. אָמַר רִבִּי הִילָא. 16a תַּֽעֲשֶׂה֭. אִיחַר בּוֹ מַעֲשֶׂה. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בְעָא קוֹמֵי רִבִּי הִילָא. הָכָא אַתְּ אָמַר. תַּֽעֲשֶׂ֣ה. הִקְדִּים בּוֹ מַעֲשֶׂה. וָכָא אַתְּ אָמַר. תַּֽעֲשֶׂה֭. אִיחַר בּוֹ מַעֲשֶׂה. אָמַר רִבִּי הִילָא.כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּעִנְייָנוֹ. תָּמִיד שֶׁלָשַׁחַר בִּכְלַל מְאוּחָר הָיָה. מַה תַלְמוּד לוֹמַר תַּעֲשֶׂה. הִקְדִּים בּוֹ מַעֲשֶׂה. תָּמִיד שֶׁלָבֵּין הָעַרְבָּיִם בִּכְלַל מוּקְדָּם הָיָה. מַה תַלְמוּד לוֹמַר תַּֽעֲשֶׂה֭. אִיחַר בּוֹ מַעֲשֶׂה. וַהֲיָה רִבִּי זְעוּרָה מְקַלֵּס לֵיהּ וְצָווַח לֵיהּ בְּנֵיהָ דְאוֹרַיְתָא.
Traduction
Pour le sacrifice quotidien (Ex 30,39), il est dit: entre les deux soirs, ainsi que pour l’encens (Ex 30, 8); cette dernière expression indique que l’encens devra être offert au moment voisin de celui où l’on allume les lampes au Temple, dont il est dit: du soir au matin (Ex 27, 21), de façon que le nettoyage des lampes soit le dernier acte au soir. Aussi, l’objet dont il a été dit: entre les deux soirs, à propos des lumières (ou l’encens), aura lieu après celui dont il a été dit purement: entre les deux soirs (après le quotidien du soir). Puisqu’il en est ainsi (que l’encens devra être présenté aussi près que possible des lumières), pourquoi n’est-il pas offert après les libations (au lieu de l’être avant)? C’est que, répond R. Ila, pour ces dernières on a employé le terme tu feras; cette action donc devra être reculée autant que possible. Comment se fait-il, demanda R. Aboun b. Hiya devant R. Ila, que plus haut (pour démontrer la priorité du sang du sacrifice quotidien) le mot faire est une allusion à la priorité, tandis qu’ici le même mot est, au contraire, un indice de retard? Chacune de ces interprétations, répond R. Ila, est justifiée par l’ensemble du sujet:pour le sacrifice quotidien du matin, on aurait pu croire que l’on peut ajourner l’aspersion de son sang après l’offrande de l’encens; l’expression tu feras a donc en vue une divergence spéciale, à savoir de lui assigner la priorité. Par contre, pour le sacrifice quotidien du soir, on cherche en thèse générale à avancer les opérations; c’est seulement en raison de l’expression tu feras que l’on conclut, pour les libations, le devoir de les accomplir en dernier lieu. Aussi, R. Zeira enthousiasmé du savoir de R. Ila, proclamait son talent et l’appelait un des constructeurs de la loi.
Pnei Moshe non traduit
נאמר בתמיד וכו' ונאמר בקטרת וכו'. ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה ונאמר גבי נרות מערב עד בקר שאין לך עבודה אחרת אחר הנרות של בין הערבים א''כ למדנו מכאן ג''כ שהקטרת של בין הערבים היא אחר תמיד של בין הערבים לפי שיואחר דבר וכו':
מעתה. נימא שהקטרת מאוחר אפי' לנסכין תמיד של בין הערבים:
תעשה. כתיב כמנחת הבקר וכנסכו תעשה למדך הכתוב איחר בו מעשה אחר הקטרת לפיכך שנינו קטרת של בין הערבים היתה קריבה בין אברים לנסכים:
הכא את אמר וכו'. לעיל דפריך אימא יוקדם קטרת של שחר אפי' לדם התמיד ושנית תעשה כתיב בתמיד הקדים בו. מעשה והכא דריש את תעשה לאיחר בו מעשה:
אמר ר' הילא. כך הוא הדבר לפי שכל מדרש ומדרש בעניינו הוא נדרש דתמיד של שחר בכלל מאוחר היה דאי לאו קרא דתעשה ה''א שאפי' דם התמיד מאוחר לקטרת וא''כ כשבא הכתוב ללמוד ע''כ להקדים בו מעשה הוא בא אבל כאן בתמיד של בין הערבים איפכא דאי לאו קרא בכלל מוקדם הוא שאפי' הנסכין יוקדמו לקטרת הלכך כשבא הכתוב לאיחר בו מעשה הוא שבא ללמוד:
והוה ר' זעירא מקלס ליה. לר' הילא על טעם לשבח הזה:
וצווח ליה. והיה קורא עליו בניה דאורייתא אלו הם מהבונים את התורה בשבח טעמים:
תַּנֵּי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה. עֲשָׁתוֹת שֶׁלְבַּרְזֶל הָיוּ מַרְתִּיחִין אוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם הַכִּיּפּוּרִים וּמַטִּילִין לְתוֹךְ הַצּוֹנִין כְּדֵי שֶּׁתָּפוּג צִינָּתָן. וְלֹא נִמְצָא כִמְכַבֶּה בְּיוֹם הַכִּיּפּוּרִים. אֶלָּא מִיסְבּוֹר סְבַר רִבִּי יוּדָה שֶׁאֵין אָבוֹת מְלָאכוֹת בְּיוֹם הַכִּיּפּוּרִים. אֶלָּא רִבִּי יוּדָה וְרִבִּי שִׁמְעוֹן אָֽמְרוּ דָבָר אֶחָד. לֹא כֵן סְבַר מֵימוֹר. רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי שִׁמְעוֹן שְׁנֵיהֶן אָֽמְרוּ דָבָר אֶחָד. נֵימַר. רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי יוּדָה וְרִבִּי שִׁמְעוֹן שְׁלָשְׁתָּן אָֽמְרוּ דָבָר אֶחָד. אֶלָּא מִיסְבּוֹר סְבַר רִבִּי יוּדָה שֶׁאֵין תּוֹלְדַת אֵשׁ כְּאֵשׁ. אֶלָּא כֵינִי. רִבִּי יוּדָה סְבַר מֵימוֹר שֶׁאֵין תּוֹלְדַת אֵשׁ כְּאֵשׁ. וְרַבָּנִן סָֽבְרִין מֵימַר. תּוֹלְדַת אֵשׁ כְּאֵשׁ. וְיֵחַם לֹו חַמִּין. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר אֶבְיוֹן רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי אִינָייָנִי בַּר סוֹסַיי. טָעֲמָא דְהָדֵין תַּנָּייָא. שֶׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִים. רְאִינוּ כֹּהֵן גָּדוֹל טוֹבֵל בְּמַים שְׁאוּבִין בְּיוֹם הַכִּיּפּוּרִים.
Traduction
On a enseigné (97)Tossefta ˆ ce, ch. 1; B., Sanhedrin 18b. que R. Juda dit: on faisait chauffer à blanc de grosses tiges de fer dès la veille de Kippour, pur les plonger dans l’eau froide du bain, afin de l’attiédir. Est-ce qu’ainsi l’on ne produit pas d’extinction au jour du Kippour? Or, R. Juda penserait-il que les travaux capitaux (comme celui d’éteindre),interdits au jour du Shabat, ne sont pas applicables au Kippour? C’est qu’en cela il partage l’avis de R. Simon (qu’un travail dont on ne profite pas directement n’entraîne pas de culpabilité). Mais n’a-t-on pas dit (98)(Shabat 2, 5). que R. Yossé et R. Simon partagent le même avis? Il eut donc fallu dire que R. Yossé, R. Juda et R. Simon adoptent tous trois le même avis? Il faut admettre que, selon R. Juda, la chaleur au 2e degré (ce qui est chauffé) n’est pas l’égal du feu (et l’extinction en ce cas n’est pas un acte grave). Est-ce à dire qu’en raison de cette opinion émise à R. Juda, il faut attribuer aux autres sages un avis opposé, disant que le produit du feu équivaut au feu lui-même et que, pour ce motif, ils prescrivent de chauffer de l’eau chaude la veille, au lieu de rougir des fers? Pourquoi alors, selon eux ne pas chauffer tout le bain la veille, au lieu d’une simple addition d’eau chaude? C’est que dit R. Josué b. Abyin, ou R. Simon au nom de R. Anyané b. Soussi, on a recours à ce procédé, pour que l’on ne puisse pas dire avoir vu le grand pontife prendre un bain officiel, le jour du Kippour, dans de l’eau puisée (c’est interdit).
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא פ''ק:
עששות. חתיכות עבות:
ולא נמצא כמכבה ביה''כ. כשמטיל אותן לתוך הצונן:
אלא מסבור סבר ר' יהודה שאין אבות מלאכות. נוהגות ביה''כ בתמיה:
אלא ר' יודה ור''ש אמרו דבר אחד. ר''ש בפ' במה מדליקין דס''ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. ופריך לא כן סבור מימר התם בהלכה המכבה את הנר וכו' דר' יוסי שם ור''ש אמרו דבר אחד ולדידך נימר ר' יוסי ור' יודה ור''ש אמרו דבר אחד:
אלא. דהיינו טעמא דמיסבור סבר ר' יהודה שאין תולדת האש כאש והעשתות הללו אינו אלא תולדת האש ואינו מתחייב משום מכבה כבאש עצמו:
אלא כיני וכו'. כלומר אלא דא''כ כן צריך אתה לומר דר' יהודה היא דס''ל שאין תולדת אש כאש ורבנן דמתני' דקאמרי מחמין לו חמין ומטילין וכו' משום דסברי תולדת אש כאש והלכך חמין דוקא ולא עשתות של ברזל ומיהו אכתי קשיא ויחם לו חמין כלומר הכל חמין מעי''כ ויטבול בהן ביה''כ ולמה הצריכו שיטיל אותן לתוך המקוה צונן:
טעם דהדין תניא. במתני' שלא יאמרו ראינו כ''ג טובל במים שאובים ביה''כ ויכשירו אף הכל מים שאובים לטבילה לפיכך היו מטילין אותן לתוך המקוה צונן עד שיחומו דזה ודאי לאו שאובין נינהו:
Yoma
Daf 16b
הלכה: 16b מַה טַעֲמָא דְרִבִּי מֵאִיר. פָּשַׁט וְקִידֵּשׁ וְרָחַץ וְקִידֵּשׁ. מַה טַעֲמָא דְרַבָּנִן. וּפָשַׁ֨ט וְלָבַשׁ֭. הִקִּישׁ פְּשִׁיטָה לִלְבִישָׁה. מַה לְבִישָׁה מְקַדֵּשׁ אַף פְּשִׁיטָה מְקַדֵּשׁ. אָמַר רִבִּי מָנָא קוֹמֵי רִבִּי יוּדָן. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר רְחִיצָה חוֹצֶצֶת. אָמַר לֵיהּ. מִיסְבּוֹר אַתְּ סְבוֹר. עַל דְּרִבִּי מֵאִיר. וּפָשַׁט וְקִידֵּשׁ וְרָחַץ וְקִידֵּשׁ. אֵינָהּ כֵּן אֶלָּא וּפָשַׁ֙ט וְקִידֵּשׁ וְרָ֙חַץ וְלָבַשׁ֭ וְקִידֵּשׁ.
Traduction
Quel est le motif de R. Meir? C’est qu’il est dit (Lv 16, 23-24):il se déshabillera, acte suivi du lavage des mains et des pieds, puis: il se revêtira (de la juxtaposition de ces termes, on conclut qu’à l’instar du lavage après la première action, on le renouvellera après la seconde). Pourquoi le préopinant est-il d’un avis contraire? C’est que, dit-il, en raison même du rapprochement des termes, on compare l’action de se déshabiller à celle de s’habiller: comme cette dernière aura lieu à l’état saint, après le lavage, il en sera de même pour se déshabiller. R. Mena dit en présence de R. Juda: est-ce que, selon l’avis de R. Meir, la seule action de se baigner sert de séparation entre deux lavages des mains? (Faudra-t-il les laver avant et après le bain)? Tu t’imagines donc, lui répondit-il, qu’après s’être habillé, il faut se laver les mains et les pieds, ainsi qu’après le bain; il n’en est pas ainsi, et après le déshabiller, on devra se laver les mains et les pieds, puis se baigner, se revêtir, et procéder à un nouveau lavage des mains.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מה טעמא דר''מ פשט וקידש ורחץ וקידש משום דבקרא כתיב ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש וגו' וסמיך ליה ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו וגו' והאי ורחץ לענין קידוש נדרש והטיל הכתוב רחיצה בין פשיטה ללבישה למישדי האי ורחץ אפשיטה ואלבישה וילפינן תרי קדושי מיניה כאלו כתב ורחץ תרי זימני וקסבר ר''מ דהכי ילפינן פשט וקידש ורחץ וקידש כלומר שלאחר שפשט הוא מקדש קידוש ראשון אח''כ ורחץ וקידש קידוש שני ולבש ולקמן פריך עלה:
מ''ט דרבנן וכו' כלומר דמקשו פשיטה ללבישה מה לבישה מקדש אחר שלבש אף פשיטה מקדש בעודו לבוש ואח''כ פושט:
על דעתיה דר''מ. דדריש לקידוש שני מורחץ וקידש ומשמע שמקדש ואח''כ לובש א''כ רחיצה שהיא קידוש השני חוצצת היא כשלובש אחר זה והתורה אמרה על בשרו וכן בראש הפרשה כתיב ורחץ במים את בשרו ולבשם דמשמע אחר הטבילה מיד ולבשם ולא היה מפסיק בקידוש בין הטבילה ללבישה ולדידך הקידוש חוצצת כלומר שמפסקת בין הטבילה ללבישה:
א''ל מיסבור את סבור על דר''מ ופשט וקידש ורחץ וקידש. וכי אתה סבור דכך קאמר ר''מ שקידוש השני היה קודם הלבישה אינה כן אלא ה''ק ופשט וקידש ורחץ ולבש וקידש וכלומר דודאי משמעות ורחץ את בשרו במים אטבילה קאי ואחר כך לובש ואח''כ מקדש קידוש שני. ועיקר טעמיה דר''מ משום דקסבר תרווייהו קידושי משום לבישת בגדים המתחלפים הן כדפרישית במתני' והלכך הוא דקאמר דקידוש הראשון אחר שפשט בגדיו היא אבל קידוש השני לדברי הכל כשהוא לבוש הוא מקדש כדילפינן מקרא וכדפרישית במתני':
שְׁמוּאֵל אָמַר. אַחַת פִּשּׁוּט וְאַחַת לְבוּשׁ שְׁתֵּיהֶן לָבֹא. בַּר קַפָּרָא אָמַר. אַחַת לָבֹא וְאַחַת לְשֶׁעָבַר שְׁתֵּיהֶן לְבוּשׁ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַכֹּל מוֹדִין בְּקִידּוּשׁ הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא לָבֹא. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַכֹּל מוֹדִין בְּקִידּוּשׁ הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא מְעַכֵּב. מַה טָעֲמָא. חוּקַּת עוֹלָם לְדוֹרוֹתֵיכֶם. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַכֹּל מוֹדִין בְּקִידּוּשׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁהוּא לְשֶׁעָבַר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָה אָֽמְרָה כֵן. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי עַצְמוֹ וְלָבַשׁ. וְיֵשׁ אָדָם מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגָלָיו לִלְבּוֹשׁ בִּגָדֵי חוֹל. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. וּלְבֵשָֽׁם. לְבִישָׁה מְעַכֶּבֶת. וְאֵין קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגָלַיִם מְעַכֵּב. וְדִכְווָתָהּ. לְבִישָׁה מְעַכֶּבֶת. וְאֵין קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגָלַיִם מְעַכֵּב.
Traduction
Samuel dit: tant le lavage du déshabiller que celui qui accompagne l’acte de s’habiller, tous deux auront lieu en vue de l’avenir (devront précéder ces actes). Bar-Kappara dit:un lavage a lieu pour l’avenir, l’autre pour le passé, et tous deux (même le premier), se font en étant déjà habillé. R. Yohanan dit: tous (Samuel et Bar-Kappara) reconnaissent que le premier lavage est prescrit en vue de l’avenir (avant de revêtir le costume sacré blanc, en ayant encore sur soi le costume ordinaire). Tous reconnaissent aussi, dit-il, que l’omission du premier lavage serait une cause d’empêchement de célébrer le culte, en raison de ce qu’il est écrit (Ex 30, 21): Une loi éternelle pour les générations (le terme loi précisant que ce détail est indispensable). Enfin, R. Yohanan dit encore; tous reconnaissent que le dernier lavage des mains et des pieds a lieu en vue du passé (pour le retrait du costume sacré, non pour le costume ordinaire que le pontife revêt après avoir achevé tout le service). En effet, dit R. Yossa, une Mishna confirme en disant: on lui apportait ses vêtements habituels, qu’il mettait (après un dernier lavage); or, ce n’était certes pas pour revêtir le costume ordinaire qu’il fallait se laver les mains et les pieds. R. Yohanan déduit de l’expression pléonastique (101)B., Zebahim 19b. il les revêtira (Lv 16, 4), que ce fait seul est indispensable (sous peine de nullité du service), non l’acte de se laver les mains, comme l’acte du changement des vêtements est indispensable, non le lavage qui l’accompagne.
Pnei Moshe non traduit
שמואל אמר אחת פשוט ואחת לבוש שניהן לבא. בין קידוש דפשיטה ובין קידוש דלבישה שתיהן בשביל להבא הן:
בר קפרא אמר וכו'. כלומר דאליבא דרבנן פליגי לשמואל שני הקידושין בשביל העבודה שהוא עובד אחר כך והלכך אף בקידוש הראשון של פשיטה שהוא מקדש ואח''כ פושט לרבנן אפ''ה ג''כ בשביל מה שהוא עובד אח''כ הוא מקדש ובר קפרא ס''ל אחת לבא כלומר קידוש השני הוא בשביל להבא מה שיעבוד אח''כ ואחת לשעבר זהו קידוש הראשון שהוא מקדש בשביל שעבד כבר ושתיהן לבוש כלומר כשהוא לבוש מקדש אף בקידוש הראשון וכטעמייהו דרבנן לעיל:
הכל מודים. בין שמואל ובין בר קפרא מודים בקידוש הראשון וזהו מה שהוא מקדש בתחלה כשנכנס לעבוד כדתנן במתני' דלעיל שזה ודאי הוא בשביל להבא שהרי לא עבד עדיין ועכשיו הוא נכנס לעבוד עבודת התמיד:
הכל מודים בקידוש הראשון. זהו ג''כ אותו קידוש שבתחלת כל העבודות כשנכנס לעבודת התמיד הכל מודים בזה שהוא מעכב לפי שאם לא קידש שארי הקידושין שבין עבודה לעבודה איכא דס''ל שאינו מעכב ועבודתו כשירה אבל בקידוש שבתחלה כשנכנס לעזרה לכ''ע מעכב הוא ואם לא קידש עבודתו פסולה מה טעם דהא כתיב ביה חקת עולם לדורותיכם בפ' צווי קידוש ידים ורגלים בכי תשא וכל היכא דכתיב חוקה מעכב הוא:
הכל מודים. בין שמואל ובין בר קפרא מודים בקידוש האחרון שהוא אחר כל העבודות כשפושט הבגדי זהב שקידוש הזה הוא בשביל לשעבר:
מתני' אמרה כן. דהא קתני על זה והביאו לו בגדי עצמו ולבש וכי יש אדם מקדש ידו ורגלו ללבוש בגדי חול אלא בשביל שפושט בגדי זהב שעבד בהן הוא מקדש:
ולבשם. כתיב ומיותר הוא דהא כתיב ברישיה דקרא כתונת בד קדש ילבש וגו' אלא למידרש לבישה מעכבת ואין קידוש ידים ורגלים שבין עבודה לעבודה מעכבת:
ודכוותה וכו'. כלומר ומנא לן למידרש הכי דאי משום דולבשם מיותר הוא דלמא לאפוקי מידי אחרינא שאינו מעכב הלכך קאמר מסתברא דמידי דכוותה הוא ממעט לבישה שהיא בין עבודה לעבודה בחילוף מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב היא שמעכבת ואין קידוש ידים ורגלים שבין עבודה לעבודה מעכבת א''נ דלא תימא דאפילו קידוש ידים ורגלים שבתחלה נמי ממעט להכי קאמר ודכוותה וכו' דדוקא הך קידוש שבין עבודה לעבודה כמו הלבישה הוא דאינו מעכב וכדאמר ר' יוחנן לעיל הכל מודים בקידוש הראשון שהוא מעכב:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source